אחת הבעיות של כותבים, היא כשבאר הכתיבה ריקה. זה מרגיש כאילו הנשמה יצאה לחפש חברים במקום אחר, ואין לה יכולת לחזור. ההרגשה הזאת מאוד מתסכלת ומפחידה.
ואז קורה משהו שיכול עוד יותר להפחיד, מקבלים מייל שאומר :"הי, מה המצב? כבר הרבה זמן שלא פרסמת משהו, הכל בסדר?". כן, כן, הכל בסדר, ושום דבר לא בסדר, כי הבאר יבשה.
ואין השראה, והמילים שנכתבות /מוקלדות משעממות אפילו את המסך.
אז מה עושים כשאין השראה?
עושים שני דברים הפוכים - מצד אחד משאירים את המצב ככה, פשוט מוותרים, ומצד שני מחפשים אותה.
איך זה יכול להתקיים בו זמנית?
מאוד פשוט.
הכאוס, הבלבול, האי סדר יביא את התשובות הנכונות, ואת החזרת ההשראה לקצות האצבעות.
הבלוג עבר דירה - להמשך קריאה לחצו כאן
טיפ לכתיבת פוסט בבלוג: תוסיפו תמונות גדולות, איכותיות, שמצולמות מכל הלב, וערוכות היטב.
זהו. זאת לא כל התורה, אבל זה חוק בסיסי.
הבלוג עבר דירה -
ניתן להמשיך לקרא את הפוסט פה
קראתי מאמר שהשווה בין בלוג לבין הצגת תאטרון. במאמר היא הגיעה למסקנה, כי אכן, הבלוגר הוא כמו השחקן, מודע לעובדה שיש לו קוראים/צופים. ולעומתו, הקורא מודע לסיפור שהבלוגר מספר, כשם שנבנית מציאות מדומה על הבמה בתאטרון והצופה "נכנס אליה". כמו שיש בלוגים שונים, ככה יש סוגי תאטרות שונים, ולפי עניות החוקרת, היא טוענת שתאטרון הפרינג', שבו יש אינטרקציה בין הצופה לשחקן, מאוד דומה לבלוגים, מכיוון וגם בבלוגים יש שיח. השיח בבלוגים מתיחס לפעמים לתכנים שכתובים בפוסט, לפעמים קורא אחד מתיחס לקורא אחר, ולפעמים השיחה גולשת למחוזות אחרים.
הבלוגר מודע לקהל שלו ולכן יש התאמה בין הענין שהבלוגר יוצר ובין הקהל שקורא אותו.
הבלוג עבר דירה - להמשך קריאה לחצו פה
הרבה פעמים הבלוגרים מקדישים כל כך הרבה שעות על פוסט אחד, שנקרא תוך דקה וחצי ממוצעות. והתחושה היא לא כל כך הגיונית לגבי כמןת התגובות, הרי הם מקדישים כל כך הרבה זמן, ומצלמים (יש כאלו שמחכים לשעות מסוימות כדי לצלם) עורכים את התמונות, עורכים את הכתוב, עושים הגהה, בודקים שוב ושוב שהלינקים במקום ולא שבורים, ואז בחיל ורעדה (עדיין, גם אחרי מאות של פוסטים) לוחצים על "פרסם".
מכירים את הסיטואציה של פרסום הפוסט באמצע הלילה, הפצה בפיסבוק, סגירת המחשב, הליכה למקלחת / שירותים, ושניה לפני שנרדמים מכוונים את השעון המעורר בטלפון ואז חיבים להציץ באייפד/אייפון/סמארטפון רק כדי לבדוק אם מישהו כבר הגיב, הציץ, ראה, עשה לייק?
כמה כיף כשיש תגובה. כמה כיף (אבל פחות) לראות שיש לייק, וכמה מבאס לראות שאנשים צפו בפוסט אבל יוק, נאדה, כלום. אפס. שום לייק, שום תגובה, כלום. בעסה.
רוצים להתעודד? אל תתיאשו, ככה זה אצל כולם.
הבלוג עבר דירה - להמשך קריאת הפוסט לחצו פה
קראתי מאמר מעניין שנקרא Participatory journalism:
indynews, ohmynews and wikinews
והוא מדבר על התפתחות הבלוגים כחלק מעיתונות אזרחית.
במאמר נאמר כי לפני מהפכת האינטרנט בשיח הציבורי, היתה רק אפשרות
בטוחה אחת להיות בנאדם משפיע: לעבוד בתור עיתונאי שמעביר מסרים באמצעות דפי
העיתון, המגזינים ורשתות התקשורת השונות. לעומת זאת, הודות לבלוגים הכל השתנה.
כעת, כל אחד שיש לו מה לאמר יכול להגיד זאת באמצעות המחשבים, ולהפיץ את דבריו על
ידי האינטרנט, כל אחד יכול להיות העיתונאי, עורך התוכן והמפרסם של ארוע קטן כגדול. (כמובן שהיום ניתן להרחיב זאת גם לתפוצה על ידי הסלולר החכם והאפליקציות החברתיות שמאפשרות תפוצה רחבה עוד יותר, לא סתם מריסה מאייר מתמקדת בתכנים ממוקדי קוראים באמצעות הסלולר)
הבלוג עבר דירה - להמשך קריאה לחצו פה
