לפני כחודש פנתה אלי בחורה, ואמרה לי שהיא רוצה לכתוב בלוג אישי, על החיים שלה, על ההתמודדות שלה עם מחלה של בנזוגה. היא שאלה אותי מספר שאלות הקשורות לבלוגים אישיים, שעליהן אשמח לענות בפוסט זה.
בלוג אישי - למה זה טוב?
רבים מהבלוגים האישיים נכתבים כדי לפרוק, כדי לשתף, כדי לסדר את המחשבות בראש. פרקטיקת הכתיבה נותנת מענה תראפויטי למחשבות ולתהליכים שהכותב עובר. הכתיבה עוזרת לכותב לנקות את המחשבות ולעשות סדר. ממליצה לקרא את המחקר של פרופסור עזי ברק על הערך התראפויטי של כתיבה בבלוגר אצל מתבגרים.
ככה לפחות הבנתי מכתבתו של מרטין בוקסדורף, שהתפרסמה במגזין האלקטרוני Allmarketing. הנה לינק למי שרוצה לקרא את המידע החלקי, הלא מעודכן והמרגיז לחלוטין, שמתיחס לבלוגרים בתור זונות תוכן. או למי שלא רוצה להתעצבן עם הקפה של הבוקר, אני מצטטת: "מה בכלל עושה בלוגר? מדובר באדם שהחליט מרצונו האישי בלבד וללא שכר על עבודתו, לכתוב על תחום שהוא אוהב. בדרך כלל מדובר באנשים שמבינים הבנה מאוד עמוקה בתחום כתיבתם וזוכים לאמון רב מציבור הגולשים, היות ולא מקבלים שכר על עבודתם."
הרבה אנשים נותנים לי השראה, אחד מהם הוא סת' גודין. סת' גודין הוא מומחה שיווק, סופר, מרצה ,בלוגר ועוד ועוד. לאחרונה צפיתי בהרצאה שלו בTED אודות הרעיון של שיווק לשבטים. (מצחיק לראות את הגרסא הראשונה של הקינדל שם, בכל זאת, לפני 4 שנים)
לצפיה בסרטון עם כתוביות בעברית לחצו כאן (ותחזרו לקרא פה, איך זה קשור לבלוגים)
אחת הבעיות של כותבים, היא כשבאר הכתיבה ריקה. זה מרגיש כאילו הנשמה יצאה לחפש חברים במקום אחר, ואין לה יכולת לחזור. ההרגשה הזאת מאוד מתסכלת ומפחידה. ואז קורה משהו שיכול עוד יותר להפחיד, מקבלים מייל שאומר :"הי, מה המצב? כבר הרבה זמן שלא פרסמת משהו, הכל בסדר?". כן, כן, הכל בסדר, ושום דבר לא בסדר, כי הבאר יבשה. ואין השראה, והמילים שנכתבות /מוקלדות משעממות אפילו את המסך. אז מה עושים כשאין השראה? עושים שני דברים הפוכים - מצד אחד משאירים את המצב ככה, פשוט מוותרים, ומצד שני מחפשים אותה. איך זה יכול להתקיים בו זמנית? מאוד פשוט. הכאוס, הבלבול, האי סדר יביא את התשובות הנכונות, ואת החזרת ההשראה לקצות האצבעות.
קראתי מאמר שהשווה בין בלוג לבין הצגת תאטרון. במאמר היא הגיעה למסקנה, כי אכן, הבלוגר הוא כמו השחקן, מודע לעובדה שיש לו קוראים/צופים. ולעומתו, הקורא מודע לסיפור שהבלוגר מספר, כשם שנבנית מציאות מדומה על הבמה בתאטרון והצופה "נכנס אליה". כמו שיש בלוגים שונים, ככה יש סוגי תאטרות שונים, ולפי עניות החוקרת, היא טוענת שתאטרון הפרינג', שבו יש אינטרקציה בין הצופה לשחקן, מאוד דומה לבלוגים, מכיוון וגם בבלוגים יש שיח. השיח בבלוגים מתיחס לפעמים לתכנים שכתובים בפוסט, לפעמים קורא אחד מתיחס לקורא אחר, ולפעמים השיחה גולשת למחוזות אחרים. הבלוגר מודע לקהל שלו ולכן יש התאמה בין הענין שהבלוגר יוצר ובין הקהל שקורא אותו.
הרבה פעמים הבלוגרים מקדישים כל כך הרבה שעות על פוסט אחד, שנקרא תוך דקה וחצי ממוצעות. והתחושה היא לא כל כך הגיונית לגבי כמןת התגובות, הרי הם מקדישים כל כך הרבה זמן, ומצלמים (יש כאלו שמחכים לשעות מסוימות כדי לצלם) עורכים את התמונות, עורכים את הכתוב, עושים הגהה, בודקים שוב ושוב שהלינקים במקום ולא שבורים, ואז בחיל ורעדה (עדיין, גם אחרי מאות של פוסטים) לוחצים על "פרסם". מכירים את הסיטואציה של פרסום הפוסט באמצע הלילה, הפצה בפיסבוק, סגירת המחשב, הליכה למקלחת / שירותים, ושניה לפני שנרדמים מכוונים את השעון המעורר בטלפון ואז חיבים להציץ באייפד/אייפון/סמארטפון רק כדי לבדוק אם מישהו כבר הגיב, הציץ, ראה, עשה לייק? כמה כיף כשיש תגובה. כמה כיף (אבל פחות) לראות שיש לייק, וכמה מבאס לראות שאנשים צפו בפוסט אבל יוק, נאדה, כלום. אפס. שום לייק, שום תגובה, כלום. בעסה. רוצים להתעודד? אל תתיאשו, ככה זה אצל כולם. הבלוג עבר דירה - להמשך קריאת הפוסט לחצו פה
